רפלקציה אישית
כשמסתכלים לאחור, הכיוון של הפרויקט בכלל לא דומה לתוצאה שלו.
במקור תכננתי ללכת ברחוב ולמצוא אנשים עם קעקועים שמוצאים חן בעיני ולאחר מכן לשאול מה הסיפור של הקעקועים.
ככל שנכנסתי לתהליך הפרויקט הבנתי שאני יכולה להרחיב את הנושא ואני רוצה להוסיף לעולם הקעוקעים גם את עולם ציורי הגוף. לאחר שאספתי את כל התמונות שהכי אהבתי, שלב העריכות היה תהליך שלם בפני עצמו. התעסקתי בעריכה יותר משבוע ושאלתי אנשים מעולם הצילום ומחוצלו ״האם העריכה הזאת והזאת נראת טוב״ וביקשתי עזרה איך לערוך נכון יותר מחבריי בכיתה ומהמורות שלי.
עכשיו כשאני מסתכלת על התוצאה וכשאני מתסכלת על כל מה שעברתי, אני מאוד אוהבת את המסר המחודש, את התמונות הנבחרות ואת העריכה שלהם.
אני גאה בפרויקט שיצא לי.
אני זוכרת שהמורות שלנו אמרו בתחילת השנה שסטילס הוא לא מסלול קל ומי שבא למסלול הזה רק כדי לקבל עובר-שיעבור מגמה, וכמה שהן צדקו; כי כמות השעות שצריך להשקיע כדי לצלם סשנים, להבין איך מצלמה עובדת, ליצור שפה, העריכות ולהבין איך בכלל לערוך, הפגישות החוזרות עם המנחה, לצלם שעה וחצי-שעתיים ברצף- הם משימות מאוד מאתגרות. אבל כל האתגרים האלו מזכירים לי למה בחרתי סטילס.
בשבילי זאת השקעה שכל כך שווה אותה כי אני יכולה לומר בלב שלם שאני אמשיך לצלם גם אחרי הבית ספר ואחרי קבלת הבגרות בצילום.
אחרי תהליך של יותר מחצי שנה אני הבנתי דבר אחד חשוב, לשחרר את הרצון שהכל יצא בדיוק כמו שאני רוצה ואיך שתכננתי.
במצבים כאלה אני אוהבת שיש לי את כל השליטה כדי שאני אוכל ליצור בדיוק את מה שאני רוצה, אבל כמו כל דבר בחיים אתה לא יכול לשלוט בהכל.
היו רגעים שהתבאסתי שלא יצא בדיוק כמו שרציתי אבל עם הזמן למדתי שזה בסדר, ועדיין יהיו תמונות שאני אוהב, ועדיין יהיה לי פרויקט להגיש. ברגע שהצלחתי לשחרר את הלחץ- החלו לצאת תמונות שעכשיו אני מאוהבת בהן.
אני מקווה ששנה הבא אני איהיה צהובה לעשות פרויקט שאני אוהבת כמו הפרויקט הזה, אני אקח את השפה שלי לפרויקט הבא ואת האהבה הענקית שיש לי לעומק שדה רדוד ולעריכות. אני אשאיר מאחור את הפרפקציונזם ואני אסמוך עלי שהפרויקט של שנה הבא, לא משנה על איזה נושא הוא- הוא יהיה מצוין גם אם הוא ישתנה עשרות פעמים בדרך.