פיצ
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי מנותקת בתחנת האוטובוס, אני זוכרת שפחדתי אבל בו זמנית לא הרגשתי כלום. זה היה סוג של שילוב של לא אכפת לי כבר מה יקרה לבין אני לא שולטת בהחלטות שלי.
אני זוכרת שהייתי מנותקת מהמקום האהוב עליי ולא באתי אליו שנה.
אני זוכרת את הרגע שהרגשתי מנותקת אחרי שהייתי חייבת להוציא
אנשים מחיי.
אני זוכרת את כל הפעמים שהרגשתי מנותקת, שהרגשתי לא עצמי,
שהרגשתי עייפה כל הזמן.
נושא ניתוק קשור אלי בגלל שאני מאמינה שבלי התקופות האלו,
לא הייתי מי שאני היום.
אני רוצה לתת להם מקום, אפילו שזה לא נושא נעים עבורי.
אני קודם כל רוצה ליצור הזדהות עם התחושה של הניתוק. אני מרגישה
שלכל אחד חווה או יחווה תקופה של ניתוק מתישהו בחיים שלו אבל
לא מדברים על זה כמו שצריך כי זה לא נעים להתמודד עם זה.
אני רוצה לתת מקום לרגשות האלו כמו שהייתי צריכה שיתנו לזה מקום
בפעם הראשונה שחוויתי הרגשת ניתוק (ואחווה בהמשך).
אני מאמינה שנרמול הרגשות וחוסר הרגשות בתקופת הניתוק יעזור לתת
לזה מקום, יעזור להתחיל את תהליך ההחלמה והכי חשוב- יעזור להבין
שאת.ה לא לבד בזה.
לתת במה לתופעה, להביא מועדות.
אני רוצה לתת לתחושת הניתוק דמות בתמונות שלי. הדמויות בתמונות יהיו בלי פנים כי פנים מייצגים זהות ותחשות הניתוק מביאים אותנו למצב בו אחנו לא מזהים את הזהות שלנו יותר. אני מתכוונת ליצור תחושת אי נוחות או בלבול מול התמונה. שמשהו לא מסתדר עד הסוף.
לכן אני הולכת לצלם דמויות ללא פנים המייצגת את הניתוק. לפעמים הדמות ללא הפנים תהיה מסונוורת, תהיה צל, תהיה מטושטשת..
אני רוצה לצלם בלוקיישנים בהם חוויתי את הניתוק האישי שלי.