ניתוק
ניתוק
לסיכום
כל הפרויקט הפך להיות סוג של תהליך ריפוי מתחושות הניתוק.
הפרויקט כולו הוא חוויות ותחושות שקרו, הפרויקט הפך להיות סיפור אישי שלי.
בהתחלה פחדתי לפתוח נושא כזה אישי, לדבר על דברים ששום נער לא רוצה שההורים שלו ידעו; מסיגריות וסמים, רצון להתרחק מהמציאות והרגשת טביעה וניתוק מעצמי.
לדבר על התקופות החשוכות בחיי זה דורש חתיכת אומץ ואני כל כך שמחה שבחרתי את הנושא הזה. אומנם זה בכלל לא איך שתכננתי את הרעיון של הפרויקט אבל בסופו של דבר, אני גאה במה שיצרתי, כי הוא אמיתי ואותנטי עבורי.
אני מרגישה שבשנה הזאת אני למדתי הרבה יותר לעומק את עולם הצילום. התאהבתי בצילום מחדש. בחקר ניתנה לי הזדמנות לחקור על הניתוק באופן יותר מדעי ופסיכולוגי, ובעזרת זה, הצלחתי למקד את הרעיון של הפרויקט יותר טוב.
השיעורים בכיתה הביאו לי השראה ואפילו יישמתי אותם בפרויקט הגמר.
אני אישית רואה את עצמי ממשיכה לצלם, אמנם יותר אישי ופרטי אך אני מאמינה שהלב שלי ימשיך עם עולם הצילום לעוד שנים קדימה.
אם הייתי צריכה להגדיר את הפרויקט במילה אחת, הייתי אומרת במילה אחת: מאתגר (באופן טכני ונפשי).
הרעיונות של התמונות גרמו לי לצאת מאיזור הנוחות שלי, להקדיש את רוב היום בנסיעות ללוקיישנים, בהכנת והרמת הארט, שעות של צילומים ואפילו ימי צילום חוזרים בעקבות רצון לצלם יותר טוב.
התהליך היה מאתגר בצורה הכי טובה שאפשר לתאר אותו. הוא דירבן אותי לחשוב יותר גדול, לנסות עוד ולעשות יותר.
הרגשתי מתוסכלת ובו זמנית מרוצה מהתוצאות.
לדוגמא באופן הטכני, בתמונה של הילדה החצי שקופה עם השמלה האדומה, הלכתי ללוקיישן שלוש פעמים. רציתי לצלם בחשיפה ארוכה באור יום וכמובן שלא הצלחתי בלי ND filter, מה שגרם לי לעבור בין חנויות בחיפה ובנשר עד שמצאתי את מה שחיפשתי.
ובמובן הנפשי, חשבתי לצלם במקום האהוב עלי, בהר. שזה המקום השקט הסודי שלי שאני מראה רק לאנשים ספציפיים בחיי, אך החלטתי שאני רוצה להמשיך לשמור על המקום הזה שלי וזאת הייתה דילמה קשה בשבילי.
אני יכולה לעבור תמונה תמונה ולפתוח בנאום על הדרך שהייתי צריכה לעבור כדי להגיע לתוצאה, אבל אני אסיים ואסכם שאם הייתי יכולה לעשות את הפרויקט מחדש לא הייתי עושה שום דבר שונה. אני שמחה שכך יצא הפרויקט ומה הוא מסמל עבורי.
מקווה שנהנתם לראות אותו כמו שאני נהנתי ליצור אותו.
